2019 בין האדם למקום, תערוכת גמר בצלאל, ירושלים.
אוצרים: פיטר יעקב מלץ, אירנה גורדון.
מיכאל בק יוצר בקוד מינימליסטי, רדוקטיבי ומצומצם. בעזרת ההפחתה מתקבלים דימויים שמייצגים אירוע בצפיפות גבוהה מאוד. ההקפאה של רגעים פרטיקולריים לכדי ייצוגים מופשטים ואוניברסליים יוצרת מתח בין האינטנסיביות של הרגע שנלכד לבין התחושה שזהו ״זמן ריק״, זמן שלכאורה לא קורה בו דבר.
בעבודות ישנן עקבות של נוכחות הצצות מבעד להיעלמות ולאלם, עקבות שקוראות לצופה להתמסר לאלמנטים הזמניים, לאריג, למסת החומר, לצפיפות הרגש. מה שנראה במבט ראשון כעיסוק באסתטיקה על גבול העיצוב או בהלך רוח פורמליסטי-מינימליסטי, מסתבר כקונקרטי, פרטיקולרי ואישי עד מאוד.
בחלל מוצב פטיפון המנגן מוזיקה שמיכאל מבצע עם חבריו. ואולם, הצלילים בוקעים מעבודה אחרת, מעין ציור מינימליסטי המוצב באזור אחר בחלל. על קיר אחר נגלָה הדפס של אותו התקליט. חוויית ההאזנה למוזיקה, המסמנת בידע הקולקטיבי תחושות של קרבה ואחדות, מוצעת אפוא בחלל גם כטומנת בחובה בדידות ופירוד.
באופן דומה ניתן לקרוא את הקיר שעליו חלקות בד מרובות ומסודרות למשעי; מרחבי העמק (יזרעאל) מלאי הפאתוס הנחרשים ברגליו של מיכאל כמו משתכפלים ומתארגנים מנגד כיחידות עצמאיות, בודדות, כעין עשרות עיניים המשקיפות אל אפשרות של הרמוניה בין האמן לבין כור מחצבתו. לצופה מהצד, שאיננו אינטימי עם חוויות העמק של מיכאל, נדמה כאילו צעידתו אקראית, מהכא להתם. אך החפצים השזורים בחלל מזכירים לנו שהמסע איננו מקרי: המיטה השבורה, הילד המוקסם מן האבן, חניתות הזכוכית המסמנות כיוון; ספק אסופת חפצים שלוקטו במסע, ספק הזמנה – תביעה? – לעבר הצופים לצאת אף הם לשוטטות.
התערוכה שלפנינו דורשת מן הצופה רגישות גבוהה, פן תיקרא כעניין של האמן בפורמליזם נקי ומחושב. למעשה, לפנינו עבודה לירית המפקיעה פרקטיות מוכרות מעולם האמנות לטובת מסר אינטימי שהוא ההיפך הגמור מפורמליזם; את הצורה הבסיסית, המסותתת והמהוקצעת מטעין מיכאל בילדות ובנעורים שאינם סכמתיים כלל ועיקר. הצפייה בעבודה היא חוויה של שיר מתהפך שבו מזמין אותנו מיכאל למצוא יחד אתו נקודות אחיזה ויוצר עבורנו – ועבורו – מקום לשהות בו, מרחב להתהלך בו.
